3
2
1

רשלנות רפואית במהלך טיפול דיאליזה גרמה למות מטופל

רשלנות רפואית בדיאליזה

רשלנות רפואית במהלך טיפול או פרוצדורה רפואית בבית חולים עלולה לגרום לנזקים חמורים ואף למוות כפי שקרה במקרה המצער שנדון בבית משפט השלום בתל אביב בת"א 48819-09.

 

בפסק דין שניתן בתאריך 30/04/12 פסק כבוד השופט מנחם (מריו) קליין פיצויים בסך 454,800 ש"ח לטובת אשתו של מטופל אשר נפטר ביום 28.2.04 עת היה מאושפז בבית החולים "קפלן". האלמנה הגישה תביעת רשלנות רפואית כנגד בית חולים  שבמקרה זה היה בית חולים קפלן, קופת חולים כללית, מדינת ישראל – משרד הבריאות, מקורות – חברת המים הלאומית והצוות הרפואי אשר טיפל במנוח.

 סוגיות בתביעת הרשלנות

בתביעה עלו שתי סוגיות: הראשונה הנה כי כמות כלור האמינים אשר הייתה במי הדיאליזה, אותה קיבל המנוח, הייתה ברמה גבוהה המסכנת את חיי המטופלים. והשנייה היתה התרשלות באופן הטיפול במנוח.

 

התובעים ביקשו להפעיל חזקה הקבועה בס' 41 לפקודת הנזיקין הקובעת כי יש להעביר את נטל ההוכחה לצד של הנתבעים – כלומר שלא על התובעת מוטל הנטל להוכיח כי הנתבעים התרשלו אלא על הנתבעים להוכיח כי לא התרשלו. ומכאן במידה והנתבעים לא יצליחו להרים את נטל השכנוע יהיה על בית המשפט לקבוע כי כתוצאה מהתרשלותם נפטר המנוח. אולם, ביהמ"ש דחה טענה זו וקבע כי יש לבחון את האירוע לפי "הטיית מאזן ההסתברויות" כפי שנהוג במשפט האזרחי. מאזן ההסתברויות משמעותו כי על התובעת להוכיח את טענותיה בסבירות של 51%.

 

לפי ס' 35-36 לפקודת הנזיקין, כאשר אנו רוצים להטיל אחריות בעוולת הרשלנות כלומר בטענה של רשלנות רפואית מתעוררות שלוש שאלות:

שלוש שאלות לקביעת רשלנות רפואית

  1. האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק?
  2. האם הפר את אותה חובת זהירות?
  3.  האם הפרת החובה היא שגרמה נזק?

 

לשם מענה על השאלה הראשונה של קיומה של חובת זהירות נפנה במבחן הצפיות. מבחן הצפיות מחולק לשני היבטים – העקרוני והספציפי. כלומר שתחילה יש לשאול האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק, ולאחר מכן נשאל האם במקרה המסוים אותו אנו בוחנים קיימת על המזיק המסוים חובת זהירות קונקרטית ביחס לניזוק המסוים.

 

בנוגע לטענה הראשונה כי כמות הכלור במי הדיאליזה הייתה גבוהה מהמותר התובעת טוענת כי הנתבעים גרמו כל אחד "בדרכו שלו למותו של המנוח" – בית החולים בפיקוח לא נאות על מי הדיאליזה ואי קיום נהלי משרד הבריאות, המדינה בחוסר פיקוח נאות לקיום הוראותיה וחב' מקורות כאשר לא דיווחה אודות שינוי מקורות המים.

 

בסוגיה זו קובע בית המשפט לגבי מדינת ישראל כי לא הוכח שהיה לה קשר לחריגה בכמות הכלור כיוון שהחריגה בוצעה במערכת המים הפנימית של בית החולים, שהוא מוסד רפואי אשר אינו בבעלות המדינה אלא בבעלות קופת חולים כללית. בחוק ביטוח הבריאות הממלכתי מפורטות חובות המדינה וכיוון שמדובר במוסד שאינו מדיני קבע ביהמ"ש כי הוא אינו יכול להטיל על המדינה אחריות לאירוע. אין זה מתפקידו של משרד הבריאות ואין זה אף ביכולתו לפקח באופן ישיר על כל אחד מאלפי בעלי מקצועות הרפואה בישראל על מנת לוודא כי הם מקיימים את החוקים והנהלים של המשרד וחיוב שכזה יטיל נטל תקציבי בלתי מתקבל על הדעת על המדינה. על כן, אין להטיל על מדינת ישראל אחריות בעוולת הרשלנות במקרה זה.

 בנוגע לתביעת חברת מקורות

בנוגע לחברת מקורות קבע ביהמ"ש כי גם על כתפיה לא ניתן להטיל את האחריות לפטירת המנוח וזאת כיוון שאין היא מחויבת לענות על צרכים מיוחדים של צרכנים, אלא מספקת מים באיכות מי שתיה ברמה אחידה לכלל הצרכנים והמוסדות. הוכח כי זהו תפקידו של ביה"ח להתקין מתקני טיפול במים הנחוצים בהתאם לצרכים המיוחדים במחלקות השונות שלו, ולתחזקם כראוי. כמו כן, קיבל ביהמ"ש כי הוכח שפעולות שגויות של בית החולים הן שהביאו לערכים גבוהים של כלור.

 

באשר לטענה השנייה לגבי רשלנות הטיפול במנוח טענה התובעת כי הנתבעים הפרו את חובת מתן הטיפול הרפואי לו היה זכאי המנוח לפי ס' 3 ו-17 לחוק זכויות החולה. בנוסף, הנתבעים לא ביצעו ניתוח שלאחר המוות, דבר המקובל לעשות בנסיבות המקרה דנן. כפי העולה מהשתלשלות האירועים המנוח סבל מס' ימים מכיב פתוח בשוק שמאל אשר הסב לו כאבים והתכווצויות והופנה לבי"ח קפלן. בית החולים הסתפק בקבלת חוות דעת והתייעצות עם אורטופד ורופא כלי דם שבעקבותם אושפז המנוח לקבלת טיפול רפואי. שום רופא לא ראה את המנוח מהשעה שאושפז ועד לשעת פטירתו. על אף שהאחות מצאה אותו במצב כללי קשה היא לא הזעיקה רופא, לא נתנה לו שום טיפול והמנוח הושאר ללא השגחה. בית החולים לא שאל ו/או התייעץ עם נפרולוג כדי לברר אודות מחלת הכליות ממנה סבל המנוח. יתרה מזאת, אין רישום על הנעשה עם המנוח בבית החולים, לא בסבב הרופאים בבוקר ולא בסבב בערב. ביהמ"ש קובע כי "התמונה העולה … הינה תמונה של הזנחה ואדישות וזהו נדבך נוסף באחריות בית החולים ועובדיו".

 

על כן, ביהמ"ש מצא כי בהתבסס על מאזן ההסתברויות סביר יותר כי אילו בית החולים, קופת החולים ושלוחיה היו "מקפידים על חיבור המנוח למוניטור ולא מסתפקים בבדיקה אחת בודדת כאשר התקבל לבית החולים ובודקים את דופק המנוח כאשר מצבו מחמיר ושומרים ביתר שאת על טיהור המים בייחוד שמדובר בחולה כליות המטופל בדיאליזה, סבורני כי גבוהים היו הסיכויים שהמנוח היה יוצא מבית החולים כשהוא בין החיים, מהסיכויים שילך מן העולם". כמו כן, ביהמ"ש התבסס על חוות דעתו המקצועית של ד"ר קוגל שטען כי לדעתו בקבלת אדם במצבו הקשה של המנוח צריך לחברו למוניטור ולעשות לו בדיקות דם ולא להסתפק בבדיקה אחת ובחוות דעתם של הרופאים המפנים בלבד.

 הוכחת הרשלנות רפואית

על כן, ביהמ"ש קבע כי בהתבסס על מאזן ההסתברויות התובעת אכן הוכיחה את טענותיה ברמת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת רשלנות רפואית, אולם אך ורק כנגד בי"ח קפלן וכנגד קופת חולים כללית. מכאן שביהמ"ש פסק לתובעת פיצויים בסך של 454,800 ש"ח עבור אובדן השתכרות המנוח, קיצור תוחלת חייו וכאב וסבל. כמו כן, הטיל ביהמ"ש על בית החולים וקופת החולים את מלוא הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד הן של התובעת והן של הנתבעות מדינת ישראל וחברת מקורות.

 

אם נפגעתם מרשלנות רפואית מוצע לפנות להתייעצות עם עורך דין רשלנות רפואית. ייעוץ והערכת סיכויים ראשונית ניתנים במשרדנו ללא התחייבות.

יצירת קשר
לפרטים צלצלו: 03-6090860
שם
דוא"ל
טלפון
כל הזכויות שמורות © ניצן מרום ושות`
Join our Rss Feed Visit on facebook ניצן מרום בגוגל פלוס